<h1>הרוקח סימן תס"ד</h1>
<h2>דף לה.</h2>
בפרק כל הבשר רב מרי בר רחל אמליחא ליה חתיכה דנבילה בהדי בשר שחוטה אתא לקמיה דרבא אמר ליה הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפ' שלהם, פי' לאחר שפלט דמו פולטת ליחה מן הנבילה ואוסר הבשר. וכן המולח עור הקיבה והקיבה ביחד אסור, ולא נאמר קיבה היא מסו פירשא בעלמא דהא אמרי' כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה דחלב הוי. ירוש' מעשה בבני יהודה בן שמוע שבקעו להם זאבים יותר משלש מאות צאן ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותיהן אמר ר' הקיבה ממקום אחר באתה. וקיי"ל מעמידין בין בקיבת נבילה בין בקיבת שחיטת נכרי, אבל בעור הקיבה אסרו להעמיד בפרק ב' דע"ז (דף ל"ה) מפני מה אסרו גבינות הכותים אמר שמואל מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה.
קיבה ומסו. קיבת נכרי ושל נבילה הרי זו אסור' המעמיד בעור הקיב' מפני כח וחוזק שלו כמו שאור תרומה שנפלה לעיסת חולין שאוסר חזוקו של שאור. כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה כשהוא חלב צלול והוי חלב טרפה, אבל אם הקיבה קרוש' אעפ"י שבא מן הטרפה כשרה אחר דחדא טרפה שינקה מן הכשירה קיבת' מותרת שכנוס במעיה. הלכך כשקונים גדיים וטלאים מן הא"י אין לחוש שמא ינקה מן הטרפה כדאמרי' לוקחין ביצים מן הא"י ואין חוששין לא משום טריפה ולא משום נבילה. ואם קנה קיבה מן הנכרי בחנות מבהמה שהרגוה גוים והעמיד ישראל הגבינות מותרות דחלב לאו מגופה אתי אלא שינקה מאחרת, מיהו אין לעשות לכתחילה ליקח הקיבה משום הרחק מן הכיעור. אם הקיבה נמלח בעורה כמו שהכותים עושים פשיט' שאסור. אבל שחט גדי או טלה ונמצא טריפה והעמיד בקיבה מותרת הגבינה שכבר נקרש חלב הקיבה שאין דרך להעמיד בחלב צלול כי אם מקרוש והוי כטיט בעלמא ומותרת ואם מעט צלול בו בטל בס' של גבינה. ורגילות ליקח קיבה עם עורה ונותנין אותה במים לקרוש הצלול נראה דאסור לשהות זמן מרובה פן יתן טעם העור בקיבה והוי בשר בחלב שחלב צלול נכנס בעור ונפלט והוי חלב איסור.
